<h1>ולוזים</h1>
<h2>דף עד.</h2>
גרסינן בפרק כלל גדול היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח לא יברור, ואם בירר חייב חטאת. ואוקמה עולא בורר ואוכל לבו ביום, בורר ומניח לבו ביום וכו'. מתקיף לה [רב חסדא] וכי מותר לאפות לבו ביום. ואתא לאוקומה בפחות מכשיעור. ודחייה רב יוסף וכי מותר לאפות פחות מכשיעור. ואוקמה בורר ואוכל ביד. ודחייה רב המנונא להאי פירוקא ואתא לאוקומה בורר ואוכל, אוכל מתוך הפסולת. פסולת מתוך האוכל לא יברור, ואם בורר חייב חטאת. ודחייה אביי מידי אוכל מתוך הפסולת או פסולת מתוך האוכל קתני. אלא אמר אביי בורר ואוכל לאלתר בורר ומניח לאלתר, כלומר מניח כדי לאכול לאלתר להכניס לתוך פיו את מה שבורר לאותה שעה שהוא אוכל. ולאכול לבו ביום לא יברור אפילו לאחר שעה, ואם בירר נעשה כבורר לאוצר. והכי סלקא פירוקא דברייתא. ומסקינן היו לפניו מיני אוכלין בירר ואכל בירר והניח, רב אשי מתני פטור. רבי ירמיה מדיפתי מתני חייב. ומקשינן רב אשי מתני פטור והתניא חייב. לא קשיא כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ורש"י פירש והתניא לעיל חייב. דאי בורר ומניח לאלתר הוא, הא אפילו לכתחילה מותר. וריב"א הקשה אי מההיא פרכינן היכי מוקי לה כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ואומר רבינו שמברייתא אחרת מקשינן. ואמר ריב"א הלוי דלא פליגי דמר אמר חדא ומר אמר חדא.
ונראה לי אני הסודר בעניות דעתי דהכי הוא, שהרי הברייתות כלל וכלל לא נשנו בדרך אחד. דההיא דלעיל קתני בורר ואוכל בורר ומניח לכתחילה. והדר [קתני] לא יברור ואם בירר חייב חטאת. והכא קתני בירר ואכל בירר והניח [לשון] בדיעבד, דלכל הפחות משמע דלכתחילה לא יברור. ולעיל לא איירי בפיטורא כלל למאי דמסקינן. (ד)אפילו רב יוסף (ורב) דאתא לאוקומי לא יברור אקנון ותמחוי אידחי. וכולהו אמוראי לא סלקא דעתייהו לאוקומי בדיעבד להאי לא יברור. ואי רב אשי כרב יוסף סבירא ליה, הוה ליה לבעל הגמרא למימר רב אשי סבר לה כרב יוסף ומוקי לה בקנון ותמחוי ורב ירמיה מדיפתי סבר כחד מהני אמוראי אי נמי כאביי. ומדלא קאמר הכי שמע מינה ברייתא דעלמא פליגא, ומשני להו רב אשי ורב ירמיה מדיפתי. אלא דרב ירמיה מדיפתי לא איצטריך לאוקומי ברייתא דידיה בנפה וכברה. אע"ג דיש חילוק בין קנון ותמחוי לנפה וכברה, דהאי פטור אבל אסור, והני חיוב חטאת. דהכי גרסינן בתוספתא [ביצה פ"א הי"ג] ומייתינן [לה] בפ"א דביצה [י"ב ע"ב], המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח על יד על יד ואוכל, אבל לא בקנון ולא בתמחוי. המולל מלילות מערב יום טוב למחר מנפח על יד על יד ואוכל אפילו בקנון ותמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה וכו'. וכן פסולת מתוך אוכל נמי דברי הכל היינו ברירה. וגרסינן התם במסכת ביצה פ"א [י"ב ע"ב] תנן התם במסכת מעשרות פ"ד [מ"ה] המקלף בשעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קילף ונתן לתוך ידו חייב, פירוש במעשר. וקתני סיפא המולל מלילות של חיטים מנפה על יד על יד ואוכל, ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב. ומסקנא בגמרא דידן א"ר אלעזר וכן לענין שבת. איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי וכן רבי חייא, אלא אי איתמר אסיפא איתמר המולל מלילות וכו'. ונראה דקילוף [הוא] ענין ברירה ולא בכלל דישה. דלא מצינו דישה מותרת בשבת בין רב למעט. וחולב עז לתוך הקדירה והתירו [שבת קמ"ד ע"ב] [לכתחילה], נראה הטעם כיון דמשקה הבא לאוכל [אוכל] הוא, [ולאו] כזיתים וענבים דמו. אבל (לפרק) [לפרך] בכה"ג יש לעיין, משום ההיא [י"ב ע"ב] דמפרכינן קטניות ומוללין מלילות דוקא ביום טוב. אבל ברירה כיון דיש חילוק לאוכל מתוך הפסולת דמותר אבל לא פסולת מתוך האוכל, אין קילוף השעורה אלא כמסיר קניבת הירק חי כשאוכלו כך חי, וכשובר באגוזים (ולחים)
